הרב ארל'ה הראל

לעתים, כשאני שומע ויכוח פוליטי בכלי התקשורת בין שני צידי המתרס, אני חש שמלחמת עולם מתחוללת בקרבנו

 שנם כל כך הרבה דברם מכעיסים בעולם – השכן שזורק את הזבל מחוץ לפח, והנהג שחוסם את הכביש בשעה שהוא מפטפט עם חברו, ושכולם יקפצו לו, ומנהל הבנק... אז למה לא לכעוס קצת? זה לא מוצדק?

לא!

משה הכה את הסלע, ונענש. הרמב"ם הסביר כי חטאו של משה היה – כעסו. כעס מוצדק לכאורה, שהרי אומה של מתלוננים סדרתיים לפנינו, כאלה שאף פעם לא מרוצים ממה שיש להם, תמיד ירצו הפוך, תמיד יקטרו. הכעס, לכאורה, מתבקש במצב כזה. אך, בכל זאת, משה נענש.

מדוע? משום שהכועס שוכח מרכיב אחד, מאוד משמעותי, בפאזל - יש אדון לעולם, והוא מנהל אותו. כל מה שנעשה בעולם - מאת ה' הוא, וכל מה שעושה ה' - לטובה! ממילא, מסתלק המקום לכעס ונעלם, מתפוגג כלא היה.

זהו ההבדל בין חיים אמוניים לחיים 'נטולי אלוקות'. בעולם מקרי, יש מקום לכעס. בעולם שבו מלכות ה' מושלת, נעלמת תחושת הכעס. מבט עומק פנימי מלמד אותנו להסתכל על העולם במשקפיים וורודות ומאמינות – מאמינות בטוב האלוקי שבעולם, מאמינות בהשגחה.